נולדתי במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915 בעיירה דונסרדהיי בצ’כסלובקיה. בילדותי, בגילאי 8 – 12, נהגתי לקום כל בוקר מוקדם לפני בית הספר, בכדי לעזור לאמי במחלבה. אבא היה סוחר עופות, היינו 2 אחים ו- 2 אחיות.
בגיל 18 עזבתי את העיירה ועברתי לעיר קומרנו על גבול צ’כסלובקיה-הונגריה, שם עבדתי בחנות עורות ושיחקתי בקבוצת כדורגל מקומית. בעיר זו הכרתי את אשתי איבי (יהודית).
בשנת 1939 החלטנו להתחתן ולעלות לארץ ישראל, אבל מלחמת העולם השנייה פרצה, וחסמה את הדרכים. רוב המדינות נכבשו על ידי גרמניה הנאצית, החלו לכלוא את היהודים במחנות כפייה ובהמשך גם במחנות ריכוז, הפרידו בין הגברים לנשים. אני נלקחתי לעבודת פרך ועבדתי כסבל בנמל קומרנו שעל נהר הדנובה. יום אחד נפוצה שמועה שיעבירו אותנו למקום אחר גרוע יותר. החלטתי לברוח מהמחנה עם בחורים נוספים. הנאצים רדפו אחרינו וירו עלינו. התפצלנו.
הגעתי לכפר, שם התחבאתי בתוך ערמת תבואה במשך שלושה ימים ללא אוכל ושתיה. בלילה יצאתי מן הערמה, החלפתי את בגדי האסיר בבגדים שהורדתי מחבל כביסה. בהמשך הלכתי בדרכים לכיוון העיר בודפשט, שם הצלחתי לגנוב תעודת זהות. יום אחד עצרו אותי אנשי צלב החץ ההונגרי כי הם חשדו בי. לקחו אותי למשטרה, שם חיכה לי המזל – המפקד במקום היה חבר שלי בקבוצת הכדורגל בקומרנו. הוא סידר לי תעודת זהות מזויפת ואישורי מעבר לכל עיר בשטח הונגריה וצ’כיה – מוניתי כאחראי על כל חנויות העור של היהודים שכבר נלקחו למחנות. בזכות כך, עד לסיום המלחמה לא הייתה לי בעיית הישרדות.
חזרתי לקומרנו, וחיכיתי לאשתי שגם היא תחזור לעיר. בהמשך נודע לנו שרוב בני משפחתנו נספו בשואה. בשנת 1946 נולד בנינו הבכור אביגדור. היינו מאוד עשירים בזכות החנויות שנשארו בידינו, אבל בשנת 1949 הקומוניסטים עלו לשלטון בצ’כוסלובקיה והלאימו את כל רכושנו. החלטנו לעלות לישראל.
הגענו למחנה עולים בשכונת אביחיל בנתניה, וחיינו בתנאים מאוד קשים, עד שעברנו לשיכון עולים ברמת אפרים (נתניה). בשנת 1955 נולדה בתנו מרים. בתחילה עבדתי כבנאי, ובהמשך הקמתי עם עוד חברים מכבסה. הענקנו שירות לבתי מלון, בתי חולים ועוד.
ילדי התחתנו ונולדו לנו 6 נכדים ונכדות. את הנכד השביעי והאחרון שנקרא על שמי לא זכיתי לראות.
להזמנת סיפור אנא מלא את הפרטים ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
אם נכנסת לדף הזה, כנראה שזיכרון השואה קרוב לליבך ונשמח לראותך בקהילת השגרירים והשגרירות שלנו. תהליך ההכשרה מתחיל בקורס ייחודי שמתנהל כסדנאות בסגנון כיתת אומן ובו ניתנים למשתתפים כלים לאיסוף חומרים ועדויות, לבניית הסיפור ולהצגתו בגוף ראשון. את הקורסים מלווים בהנחיה והדרכה שרון אלכסנדר ואסתי זקהיים - שחקנים וותיקים ומוכרים מהתיאטרון והקולנוע. ובנוסף, עורכות ספרותיות שמסייעות בבניית הסיפור.
ההכשרה והליווי של העמותה ממשיכים גם לאחר הקורס.
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
השותפים שלנו
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
שותפים וממליצים
נשיא המדינה
מר יצחק הרצוג
"במציאות המצערת שבה מדי שנה הולך ופוחת מספרם של שורדות ושורדי השואה החיים בינינו, גובר הצורך בשימור סיפוריהם האישיים ובהנחלתו של הזיכרון שהם נושאים עמם – לדורות קדימה. לנוכח זאת, המיזם שבחרתם לקדם במטרה להשמיע את סיפורם של השורדים ולהנציח את הזיכרון, הוא בעיניי יוזמה מקורית, מרגשת וחושבה מעין כמוה"
ראש המועצה האיזורית ברנר
מר דורון שידלוב
"התרגשנו לפגוש את חלקכם בימים אלו באירועים קהילתיים לסיפורי השואה בבתי הספר, בזיכרון בסלון ובקהילה. כל אחד בדרכו המיוחדת להעברת סיפורי העדות הלאה...אנו שואפים לקיים מחזור נוסף של הקורס במועצתנו ולהתמיד ולפעול למען שימור זיכרון השואה"
ראש המועצה המקומית שהם
מר איתן פטיגרו
"ברכות לרגל סיום הקורס הראשון של מיזם "בגוף ראשון", לאור הצלחתו הגדולה וחשיבותו הרבה שלא תסולא בפז...לאור הצלחת הקורס, אני שמח לבשר על כוונתנו לפתוח בשנה הבאה קורס נוסף, שיאפשר למתנדבים נוספים להשתתף במיזם חשוב זה"
ראש עיריית קריית אונו
מר ישראל גל
"גאה לראותכם כחלוצי המתנדבים בפרויקט שגרירי זיכרון לסיפורי השואה בקריית אונו. לקחתם על עצמכם מחויבות אישית להעביר הלאה את המשימה החשובה ביותר – לשמר את זיכרון השואה ולא לשכוח. להעביר הלאה לדורות הבאים את העדויות של שורדי ושורדות השואה שהולכים ומתמעטים"
שגרירי הזיכרון משתפים
ורד בן ארצי
"אני מספרת שנים, אבל הפעם, במסגרת המיזם החברתי "בגוף ראשון", גיליתי את עוצמת החוויה וההתרגשות בלהיות דידי הקטנה והאמיצה, ילדה בת 7 שאיבדה בערב אחד את אביה וילדותה"
מרדכי אילון
"באתי לקורס מתחושת שליחות והייתי בטוח שאספר את הסיפור המשפחתי בגוף שלישי! לאחר כמה מפגשים, תוך כדי תרגול וצפיה בחברים לקבוצה, הבנתי שהרעיון לספר בגוף ראשון עוזר לי להיכנס לדמות וגם מפעיל אצלי רגשות שקודם לא היו לי"
פרידה הון
"הקורס אפשר לי לעשות תיקון "לעוול כביכול שגרמתי לאמא" בכך שלא הקשבתי לסיפור שלה כל השנים. כתוצאה מהקורס אני יכולה היום ובשנים הבאות לדבר ולספר את סיפורה של אמא בפני קהלים שונים"
דנה ארמא
"הקורס הפך לחוויה משנת חיים. למדנו איך להתחיל, איך לחקור איך לספר. כך הגענו למצב שבו אנשים כמוני וכמוך, שנבוכים לעמוד מול קהל, שממלמלים את סיפורם, ששוכחים חלקים - מתמידים וחוזרים ומספרים סיפורים אנושיים וקורעי לב. והקהל? שבוי בקסם של ההיסטוריה שמתעוררת מול עיניהם ברגישות ובאהבה אין קץ. התרגשנו עם אחרים, דמענו עם גיבורינו ובעיקר – אזרנו אומץ כי הבנו שהמטרה הקדושה חשובה מהאגו שלנו. ברגע שהשורד הגיבור שלנו חי מחדש ומעלה את סיפורו דרכנו, כבר לא שופטים אותנו על ביצוע, על ששכחנו משפט או סצנה, על הדמעות שזולגות. זה כבר לא הסיפור שלי, זו סבתא שלי שמספרת".
מלכה אמיתי
– "זו פעם ראשונה שאני עושה סדר בסיפור בצורה מעמיקה ומגלה הרבה דברים מרגשים... עצם העובדה שאני מספרת לפני כולם את הסיפור, עצם העובדה שאני ללא פחד עומדת לפני כולם... עבורי זה ניצחון...אני מרגישה שזה כבוד ענק שאני עושה למען אבי. אין דבר חשוב מאשר לספר את סיפור השורדים..."
רונית ולגרין
"הגעתי לקורס סקרנית בתקווה ללמוד לספר את הסיפור של אמא. קבלתי בקורס חוויה חד פעמית, יכולת לעמוד ולספר, והיכרות עם קבוצת אנשים מעצימה ומרגשת. שמחה ומודה לדודי שמאפשר לחלום שלי להתגשם, ולקבוצת האנשים שידעו לתמוך כשצריך, ולהיות איתי בתהליך שעברנו ביחד"
איציק קורן
"אבא שלי שתק שתיקה רועמת. ....ולמרות שאני מספר את סיפורו, כל שאני יודע, נאמר על ידי אחרים ולא מפיו. הרגע הראשון בו הבנתי והפנמתי שאני לא יודע, היה לצערי שנים לאחר מותו - כשהתבקשתי לעשות עבודת שורשים עם בתי הבכורה. אני חושב שכל אחד מאיתנו... מרגיש שליחות - וטוב שכך"
נילי איזנברג
– "...זה היה מסע משנה חיים! תם ונשלם שלב הקורס. מכאן מתחילה המשימה העיקרית – לספר את הסיפור לדורות הבאים. תודה ענקית לדודי שיצר והדליק את מדורת השבט והצית אש בלבבות ותודה לכם שותפיי למסע"
דב פניני
"ראיתי בקורס הזה הזדמנות להשלים את הידע על הסיפור של אמא ולקבל את היכולות להיות לה שגריר של זיכרון. אם אמא היתה חיה ורואה אותי מספר את סיפורה בגוף ראשון, היא היתה גאה בי ובוכה מן הסתם..."
