נולדתי כבן יחיד למשפחה חילונית ממעמד בינוני גבוה בעיר הנפט בוריסלב BORISLAV במזרח פולין (היום נמצאת באוקרינה). שליש מאזרחי העיר היו יהודים. לא היינו קומוניסטים ולא ציונים. בני משפחתי עבדו במקצועות חופשיים – רוקחים, סוחרים, עורכי דין. אבא עבד כמנהל חשבונות ראשי בבית זיקוק לנפט.
בספטמבר 1939 הייתי בכיתה י”א. אחרי התקפה גרמנית בתחילת המלחמה, ונפילתה של פולין, נכרת הסכם בין רוסיה לגרמניה (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) שחילק ביניהם את פולין. מכיוון שהיינו בחלק הרוסי, המשכנו את חיינו הקודמים, פחות או יותר.
.
יוני 1941 – אני בהכנות למסיבת הסיום של כיתה י”ב. הגרמנים הפרו את ההסכם ופלשו לפולין. באותו יום הם שיסעו ביהודים חוליגנים אוקראינים ופולנים, והתעללו בנו. הם לקחו את האנשים הצעירים לעבודות כפייה – אני השתתפתי בעבודות בנייה של גשר גדול, ואחר כך בהובלות עבור תעשיית הנפט. קיבלנו סרט דש, שהעיד שאנחנו עובדים, וכך היינו קצת מוגנים לעומת כמה מבני משפחתי כמו סבי ושניים מבני הדודים שלי, שנרצחו באקציות.
אחרי מספר חודשים ריכזו את כל היהודים בגטו. נכנסנו לגור בדירה קטנה וצפופה (לעומת הבית הגדול שבו גרנו). בגלל הצפיפות היה חשש כבד ממגפת הטיפוס שהתחילה להתפשט. מדי פעם נערכו אקציות שבהן הוצאו להורג רבים מן היהודים, והאוכלוסייה בגטו התדלדלה. אותנו – אבי, אמי, דודתי ואותי – העבירו למחנה עבודה. אבא ואני עבדנו בתעשיית הנפט, אמא ואחותה עסקו במחנה בתפירה ובבישולים.
אחרי המפלה של הגרמנים בסטלינגראד הם התחילו לשגת. היה לנו ברור שיחסלו גם את מחנה העבודה, ולכן בנינו בונקר ביער, אליו העברנו ציוד במשך כמה שבועות.
עברנו לבונקר הקטנטן בלב היער, ושהינו בו 8 חודשים. באחד הערבים אמי דודתי ואני יצאנו החוצה לנשום אוויר. חבורה של אוקראינים, ממרחק של מטרים ספורים, ירו באמי ובדודתי והרגו אותן. שבועיים לאחר מכן הגיעו הרוסים.
גייסו אותי לצבא הרוסי. למזלי לא יצא לי להילחם. אחרי המלחמה, הגבולות של פולין השתנו, האזור שלנו נשאר חלק מברית המועצות, ואנחנו הועברנו לאזור שהיה שייך לפני המלחמה לגרמניה – שלזיה. התחתנתי עם מלבינה, שאותה הכרתי דרך חבר מהשירות הצבאי, ונולדו לנו שתי בנות – ליאורה ואילנה.
עלינו לישראל בשנת 1957. גרנו ברעננה, עבדתי כמנהל חשבונות – בהתחלה כשכיר ואחר כך כעצמאי. הבנות התחתנו, וכך זכינו גם ב- 4 נכדים.
להזמנת סיפור אנא מלא את הפרטים ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
אם נכנסת לדף הזה, כנראה שזיכרון השואה קרוב לליבך ונשמח לראותך בקהילת השגרירים והשגרירות שלנו. תהליך ההכשרה מתחיל בקורס ייחודי שמתנהל כסדנאות בסגנון כיתת אומן ובו ניתנים למשתתפים כלים לאיסוף חומרים ועדויות, לבניית הסיפור ולהצגתו בגוף ראשון. את הקורסים מלווים בהנחיה והדרכה שרון אלכסנדר ואסתי זקהיים - שחקנים וותיקים ומוכרים מהתיאטרון והקולנוע. ובנוסף, עורכות ספרותיות שמסייעות בבניית הסיפור.
ההכשרה והליווי של העמותה ממשיכים גם לאחר הקורס.
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
השותפים שלנו
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
שותפים וממליצים
נשיא המדינה
מר יצחק הרצוג
"במציאות המצערת שבה מדי שנה הולך ופוחת מספרם של שורדות ושורדי השואה החיים בינינו, גובר הצורך בשימור סיפוריהם האישיים ובהנחלתו של הזיכרון שהם נושאים עמם – לדורות קדימה. לנוכח זאת, המיזם שבחרתם לקדם במטרה להשמיע את סיפורם של השורדים ולהנציח את הזיכרון, הוא בעיניי יוזמה מקורית, מרגשת וחושבה מעין כמוה"
ראש המועצה האיזורית ברנר
מר דורון שידלוב
"התרגשנו לפגוש את חלקכם בימים אלו באירועים קהילתיים לסיפורי השואה בבתי הספר, בזיכרון בסלון ובקהילה. כל אחד בדרכו המיוחדת להעברת סיפורי העדות הלאה...אנו שואפים לקיים מחזור נוסף של הקורס במועצתנו ולהתמיד ולפעול למען שימור זיכרון השואה"
ראש המועצה המקומית שהם
מר איתן פטיגרו
"ברכות לרגל סיום הקורס הראשון של מיזם "בגוף ראשון", לאור הצלחתו הגדולה וחשיבותו הרבה שלא תסולא בפז...לאור הצלחת הקורס, אני שמח לבשר על כוונתנו לפתוח בשנה הבאה קורס נוסף, שיאפשר למתנדבים נוספים להשתתף במיזם חשוב זה"
ראש עיריית קריית אונו
מר ישראל גל
"גאה לראותכם כחלוצי המתנדבים בפרויקט שגרירי זיכרון לסיפורי השואה בקריית אונו. לקחתם על עצמכם מחויבות אישית להעביר הלאה את המשימה החשובה ביותר – לשמר את זיכרון השואה ולא לשכוח. להעביר הלאה לדורות הבאים את העדויות של שורדי ושורדות השואה שהולכים ומתמעטים"
שגרירי הזיכרון משתפים
ורד בן ארצי
"אני מספרת שנים, אבל הפעם, במסגרת המיזם החברתי "בגוף ראשון", גיליתי את עוצמת החוויה וההתרגשות בלהיות דידי הקטנה והאמיצה, ילדה בת 7 שאיבדה בערב אחד את אביה וילדותה"
מרדכי אילון
"באתי לקורס מתחושת שליחות והייתי בטוח שאספר את הסיפור המשפחתי בגוף שלישי! לאחר כמה מפגשים, תוך כדי תרגול וצפיה בחברים לקבוצה, הבנתי שהרעיון לספר בגוף ראשון עוזר לי להיכנס לדמות וגם מפעיל אצלי רגשות שקודם לא היו לי"
פרידה הון
"הקורס אפשר לי לעשות תיקון "לעוול כביכול שגרמתי לאמא" בכך שלא הקשבתי לסיפור שלה כל השנים. כתוצאה מהקורס אני יכולה היום ובשנים הבאות לדבר ולספר את סיפורה של אמא בפני קהלים שונים"
דנה ארמא
"הקורס הפך לחוויה משנת חיים. למדנו איך להתחיל, איך לחקור איך לספר. כך הגענו למצב שבו אנשים כמוני וכמוך, שנבוכים לעמוד מול קהל, שממלמלים את סיפורם, ששוכחים חלקים- מתמידים וחוזרים ומספרים סיפורים אנושיים וקורעי לב. והקהל? שבוי בקסם של ההיסטוריה שמתעוררת מול עיניהם ברגישות ובאהבה אין קץ. התרגשנו עם אחרים, דמענו עם גיבורינו ובעיקר – אזרנו אומץ כי הבנו שהמטרה הקדושה חשובה מהאגו שלנו. ברגע שהשורד הגיבור שלנו חי מחדש ומעלה את סיפורו דרכנו, כבר לא שופטים אותנו על ביצוע, על ששכחנו משפט או סצנה, על הדמעות שזולגות. זה כבר לא הסיפור שלי, זו סבתא שלי שמספרת"
מלכה אמיתי
– "זו פעם ראשונה שאני עושה סדר בסיפור בצורה מעמיקה ומגלה הרבה דברים מרגשים... עצם העובדה שאני מספרת לפני כולם את הסיפור, עצם העובדה שאני ללא פחד עומדת לפני כולם... עבורי זה ניצחון...אני מרגישה שזה כבוד ענק שאני עושה למען אבי. אין דבר חשוב מאשר לספר את סיפור השורדים..."
רונית ולגרין
"הגעתי לקורס סקרנית בתקווה ללמוד לספר את הסיפור של אמא. קבלתי בקורס חוויה חד פעמית, יכולת לעמוד ולספר, והיכרות עם קבוצת אנשים מעצימה ומרגשת. שמחה ומודה לדודי שמאפשר לחלום שלי להתגשם, ולקבוצת האנשים שידעו לתמוך כשצריך, ולהיות איתי בתהליך שעברנו ביחד"
איציק קורן
"אבא שלי שתק שתיקה רועמת. ....ולמרות שאני מספר את סיפורו, כל שאני יודע, נאמר על ידי אחרים ולא מפיו. הרגע הראשון בו הבנתי והפנמתי שאני לא יודע, היה לצערי שנים לאחר מותו - כשהתבקשתי לעשות עבודת שורשים עם בתי הבכורה. אני חושב שכל אחד מאיתנו... מרגיש שליחות - וטוב שכך"
נילי איזנברג
– "...זה היה מסע משנה חיים! תם ונשלם שלב הקורס. מכאן מתחילה המשימה העיקרית – לספר את הסיפור לדורות הבאים. תודה ענקית לדודי שיצר והדליק את מדורת השבט והצית אש בלבבות ותודה לכם שותפיי למסע"
דב פניני
"ראיתי בקורס הזה הזדמנות להשלים את הידע על הסיפור של אמא ולקבל את היכולות להיות לה שגריר של זיכרון. אם אמא היתה חיה ורואה אותי מספר את סיפורה בגוף ראשון, היא היתה גאה בי ובוכה מן הסתם..."
