גדלתי כבת זקונים למשפחה אמידה בטורקה־נאד־סטרי, ילדה ערנית ושובבה מאוד. למדתי בבית ספר אוקראיני וסבלתי מאוד מיחס מפלה ואנטישמי. אחרי שצבא רוסיה כבש את האזור שלנו השתתפתי בפעולות תנועת נוער “קומסומול”, ומצבי החברתי השתפר. עם הנסיגה הרוסית, המשפחה שלי עקרה צפונה, לאזור רובנו.
כשהגרמנים נכנסו לאזור רובנו גורשנו עם יהודי בֶּרֶזְנֶה לגטו. בת 15 התגנבתי יחד עם עוד שתי חברות לקבוצת העובדים בכריית הכבול. יום אחד ניצלנו את ההזדמנות וברחנו מביצת הכבול ומצאנו עבודה בבתי הכפריים תמורת אוכל ולינה. בימי ראשון קיבלנו כמה מצרכי מזון – אותם החבאנו בבגדינו והברחנו אותם לגטו. המשפחות שלנו כמעט גוועו ברעב ומעט המזון שהבאנו הציל את חייהם.
ב-25 באוגוסט 1942 חוסל גטו ברזנה ביודנריין, בירי לבורות הריגה. שמעתי את היריות ולא האמנתי. מכאן ואילך הגויים לא הסכימו להכניס אותי לבתיהם. האוקראינים יצאו למצוד אחר היהודים שהצליחו לברוח. בזמן המנוסה מצאתי במקרה את אחותי הניה, ונתפסנו יחד, אבל אוקראיני שהכרנו עזר לנו להימלט. בחורף נדדנו ממקום למקום, הסתתרנו באסמים. טקלה, גויה טובת לב נתנה לנו עבודה. הסכנה לחיינו הייתה גדולה, יומיומית. הניה חלתה. אני נתפסתי על ידי המורדים האוקראינים, אנשי בנדרה, ובהיעדרי – הניה נפטרה. כשזה נודע לי כמעט נשברתי, נשארתי לבד בעולם. שרדתי אינספור סכנות ונותרתי בחיים בזהות בדויה ובזכות מראית עין של נערה שמחה ובטוחה בעצמה.
ב-1944 הרוסים שיחררו את האזור ובהתחלה שרר בו תוהו ובוהו. יחסית ליהודים שיצאו מהמחבואים, מצבי היה טוב, לכן המשטרה החשאית הרוסית חשדה בי ששיתפתי פעולה עם המיליציה האוקראינית. הצלחתי לברוח מהם לסראנה ומשם המשכתי לפולין. בלודז’ התארגנה קבוצת “בוני הנגב” ועלינו לישראל באופן בלתי לגאלי. אחרי שנתיים בקיבוץ עין השופט התפזרנו. נישאתי לאלימלך לוסטמן, גם הוא ניצול שואה. הקמנו בית ועסק בנתניה, ונולדו לנו שלושה ילדים ותשעה נכדים.
