אפשר רק לתאר את בואי המפתיע לעולם כשנולדתי להורים שהיו זה מכבר סבא וסבתא לנכדים. הייתי מתנה משמיים למשפחה אמידה ביותר, הצעצוע הקטנטן של ששת אחיי, הייתי בת זקונים מפונקת שעד היותה בת 12 חייתה בגן עדן מושלם בעיירה שידלוביץ.
ימים לאחר פרוץ המלחמה נכבשה העיירה ותוך זמן קצר הפכה לגטו מחוזי. בביתנו הגדול הצטופפו משפחות זרות, המזון נגמר וכך גם הכסף. רעבתי ופחדתי אולם היותנו יחד וההיצמדות לאמא נסכה בי ביטחון. לא נפרדנו עד שהוחלט לחסל את הגטו.
בדרך לרכבת אמא השביעה אותי להישאר בחיים כדי שניפגש שוב. כשהופרדתי בכוח מהוריי נלקחתי למחנה עבודה בכפייה של קונצרן נשק ענק. במשך שלוש שנים יומי כלל 12 שעות עבודה, 200 גרם לחם ושתי מנות מים דלוחים. הייתי תשושה לחלוטין אך הפחד השאיר אותי ערנית, ובכל הזמן הזה הרעב קינן בכל תא בגופי, הסתנן לכל מחשבה ופער פצעים בגופי ובנפשי. הקור אכל אותי, כך גם הכינים, אך נשארתי בחיים כמו שהבטחתי.
שוחררתי בברגן בלזן. ואז התחוור לי שהורי ושניים מאחיי ומשפחותיהם נרצחו בטרבלינקה עוד ביום חיסול הגטו. שניים מאחיי היו בפלשתינה לשם הגעתי כשנה לאחר המלחמה. גרתי בקריית חיים, נישאתי, ילדתי שני ילדים ואני מבורכת בארבעה נכדים ושבעה נינים. אני אוהבת מאד את החיים, אולם על הפחד לא הסכמתי לוותר ולקחתי אותו לכל פינה בחיי החדשים. מאז אני פוחדת ללכת לבדי ברחוב או לישון לבד בלילה. השואה הטביעה בי פוסט טראומה.
