נולדתי בסיגט, בשנת 1925. סיגט היא עיר יפיפיה למרגלות הקרפטים. לאמא קראו אטל, ולאבא משולם (מיקשה). הייתי הקטנה במשפחה. היה לי אח גדול אוטו, ואחות בשם רוזלי (בובו). לאבא היתה מנסרה בהרים, ואמא היתה עקרת בית.
בשנת 1941, ההונגרים נכנסו לטרנסילבניה, ב1941 לא איפשרו ליהודים ללמוד בבתי הספר. אחי גויס לצבא ההונגרי. במרץ 1944 הגרמנים נכנסו לעיר, וגרו בבתים בעיר. אצלינו בבית גרו 2 קצינים גרמניים, ואמא מאד דאגה לשלומנו.
באפריל 1944, הוציאו אותנו לגטו בסיגט. במאי הועברנו ברכבות מסע לאושוויץ, שם גולחנו, הופשטנו, ועברנו כל יומיים סלקציות. את אבא לא ראיתי יותר. ביולי הועברנו לגלזנכירכן, למחנה עבודה. בספטמבר העבירו אותנו לזומרדה, לעבודה במפעל נשק. במרץ 45′ הוצאנו לצעדת מוות, בסוף אפריל היטלר מת, וב8 במאי, התעוררנו, והגרמנים לא היו.
עליתי לישראל באניה “פאן-יורק”, לא נתנו לנו להיכנס והועברנו לחצי שנה לקפריסין. עליתי לארץ ב 1948, התברר שאני חולת שחפת ו”ביליתי” שנה בסנטוריום בגדרה. עבדתי במשרד ראש הממשלה, התחתנתי, ובניתי עם בעלי נתן עסק למוצרי חשמל. ילדתי בת אחת, כי אסרו עלי ללדת בגלל מצבי הבריאותי. גרתי בתל אביב, והבנתי, שלי, אין לי ארץ אחרת.
