שמי סולומון גולדנברג. אמא שלי אידה ואבא שלי מרסלו (מוריס). גרנו ברומניה בבוקרשט. היינו 5 אחים, אני השני. גרנו בשכונה יהודית. ב 1938 בגיל 6 התחלתי ללמוד בכיתה א’ בבוקרשט. ב 1938 גברה האנטישמיות בבוקרשט, הציקו ליהודים ברחובות, היכו אותנו, ושדדו.
כשהגרמנים נכנסו לרומניה החלה אנטישמיות. כשהייתי בן שמונה עברנו לקישינב ומשם לטשרנאוץ (טשרנוביץ). אמא היתה עקרת בית ואבא עבד כחייט. בבי”ס דיברו רוסית. התחלתי שוב כיתה א’. ביוני 1941 בחזרה מהשדות שמענו מטוסים ויריות. ביום זה נפתחה המלחמה מול רוסיה.
באיזור גליציה פוצצו את פסי הרכבת והיא נעצרה. ירדנו מהרכבת וברחנו. ביער נתקלנו בחיילים הונגרים. אמא שלי אמרה שאנחנו אוקראיניים והם נתנו לנו אוכל. ב 1942 גורשנו לטרנסניסטריה. הגענו למחנה “מוגילב פדולסקי”, רעבים והיה קר מאוד. לא היה אוכל וכולם מתו. מהמשפחה שלי נשארנו רפאל אחי, אני ואמא. במרץ 1942 נשלחנו לפצ’ורה סקסינץ ומשם למחנה סקסינץ שם נשארנו עד נובמבר 1943. בסוף 1943 שלטונות רומניה אפשרו ליהודים שגורשו לחזור לרומניה.
מדורהוי עברנו לבוקרשט עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה המצב הכלכלי היה מאוד קשה. הייתי בתנועת הנוער דור הבונים וב 1947 החלה התארגנות לעלות לארץ ישראל. באותו הלילה אמי לא נתנה לי לצאת. ב-1948 עם השתלטות הקומוניסטים, פיזרו את כל הארגונים. בגיל 21 התגייסתי לצבא. ואחרי הצבא המשכתי לעבוד כמסגר. ב1959 הכרתי את אווה והתחתנו. ב 1973 עלינו לישראל. כשנחתנו שלחו אותנו לגור בדימונה, והתחלתי מיד לעבוד בעבודות שונות.
