נולדתי בשנת 1920 בעיר בנגאזי, לוב. אמא הייתה עקרת בית ואבא – סוחר. היו לנו חיים נוחים. הלכתי לסרטים והצגות. ביליתי בים, ולמדתי בבית ספר איטלקי ביום, ובערב – בבית כנסת. המשפחה הייתה די אמידה.
בשנת 1938 החלו חוקי הגזע. על המסמכים הוטבעה חותמת “יהודי”. פתחתי חנות עם שותף במרכז העיר, ואז התחילו חוקי השבת – הכריחו אותנו לפתוח את החנות ביום המנוחה. לא הסכמתי לכך. מכיוון ששלטתי בשפות ובהנהלת חשבונות התקבלתי לעבודה בנמל, כפקיד מכס.
בשנת 1940 מוסוליני שליט איטליה הכריז מלחמה על בעלות הברית. מאז אותו יום סבלנו מהפצצות בלתי פוסקות של הבריטים. היהודים ברחו לכפרים.
בפברואר 1941 כבשו האנגלים את בנגאזי .חיילים עם מגן דוד הסתובבו ברחובות, ושמחנו כאילו הגיע המשיח. חשבנו שהסבל הסתיים, אבל כעבור שלושה חודשים האיטלקים והגרמנים שוב כבשו את העיר. אז האיטלקים גמלו לנו על קבלת הפנים לבריטים, שדדו, בזזו ואנסו.
בנובמבר 1941 החלה הנסיגה השנייה של האיטלקים. הפצצות הבריטים גברו, הבית שלנו נפגע, נאלצנו לעזוב את הבית ולחפש מקום מגורים חליפי .
באותם ימי פורענות פרחה האהבה ביני ובין בת דודתי ברוריה, שהייתה מיועדת לגירוש למחנה ברגן בלזן. בכדי להימנע מהפרידה הקדמנו את החתונה ל- 30 בנובמבר 1941.
באוקטובר 1942 הצבא הגרמני והאיטלקי פנו לראש הקהילה בכדי להכין רשימת יהודים ליציאה ללא נודע. הבוס שלי הציע לי להישאר לעבוד בנמל, והסביר זאת לשלטונות. לא הסכמתי. “למקום אליו הולכים בני עמי אלך גם אני” – אמרתי.
בבית הכנסת ראיתי את שמי מופיע ברשימה. העמסנו הכל על המשאית שכמעט קרסה. הנסיעה ערכה חמישה ימים. בדרך עשינו צרכינו במשאית והריח היה נורא, תינוקות ואנשים בכו וצרחו.
כשהגענו למחנה ריכוז גדול – ג’אדו הקיפו אותנו עשרות מפקדים. זה היה גיהינום עלי אדמות – בכל צריף 80 משפחות, בהפרדה של שמיכה בלבד. סבלנו ממכות, קור, ועבודת פרך. קיבלנו לחמנייה מלאה בתולעים. הרעב היה כבד, נשים התמסרו למפקדי המחנה תמורת הגדלת קצבת המזון, ואז גם הגיעה המגיפה.
בשביל לשמור על השפיות הקמתי תיאטרון, וכך יצרתי קצת עניין בשביל להציג בפני מפקדי המחנה ולקבל קצת מזון לקהילה.
הבת הקטנה שלי נולדה ומתה במחנה.
בינואר 1943 חזרנו לבנגזי והתחלנו בשיקום הקהילה בסיוע כוחות ארץ ישראלים. הקמנו מוסדות ציוניים, ביקשנו סרטיפיקטים, והתחילה עלייה בלתי לגאלית. הגשנו בקשה להכרה כניצולי שואה, ותשובתו של נחום גולדמן הייתה – אל תתפסו טרמפ על נושא השואה.
פנינו לקנצלר גרמניה, והאישור שניתן היה שנקבל פיצוי דרך ארגון אורו. ההתארגנות לקבלת הפיצויים הביאה להתערבות משרד המשפטים, הכנת כתבי אישום נגדי ונגד אחרים על עיסוק בקבלת פיצויים. בהמשך האישום בוטל בלחץ שר המשפטים. פניתי לגדעון האוזנר להופיע כעד בתביעה נגד אייכמן, כתבתי את קורותינו במחנה ריכוז במשך 13 חודשים, אך ההזמנה להעיד לא הגיעה.
להזמנת סיפור אנא מלא את הפרטים ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
אם נכנסת לדף הזה, כנראה שזיכרון השואה קרוב לליבך ונשמח לראותך בקהילת השגרירים והשגרירות שלנו. תהליך ההכשרה מתחיל בקורס ייחודי שמתנהל כסדנאות בסגנון כיתת אומן ובו ניתנים למשתתפים כלים לאיסוף חומרים ועדויות, לבניית הסיפור ולהצגתו בגוף ראשון. את הקורסים מלווים בהנחיה והדרכה שרון אלכסנדר ואסתי זקהיים - שחקנים וותיקים ומוכרים מהתיאטרון והקולנוע. ובנוסף, עורכות ספרותיות שמסייעות בבניית הסיפור.
ההכשרה והליווי של העמותה ממשיכים גם לאחר הקורס.
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
השותפים שלנו
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
שותפים וממליצים
נשיא המדינה
מר יצחק הרצוג
"במציאות המצערת שבה מדי שנה הולך ופוחת מספרם של שורדות ושורדי השואה החיים בינינו, גובר הצורך בשימור סיפוריהם האישיים ובהנחלתו של הזיכרון שהם נושאים עמם – לדורות קדימה. לנוכח זאת, המיזם שבחרתם לקדם במטרה להשמיע את סיפורם של השורדים ולהנציח את הזיכרון, הוא בעיניי יוזמה מקורית, מרגשת וחושבה מעין כמוה"
ראש המועצה האיזורית ברנר
מר דורון שידלוב
"התרגשנו לפגוש את חלקכם בימים אלו באירועים קהילתיים לסיפורי השואה בבתי הספר, בזיכרון בסלון ובקהילה. כל אחד בדרכו המיוחדת להעברת סיפורי העדות הלאה...אנו שואפים לקיים מחזור נוסף של הקורס במועצתנו ולהתמיד ולפעול למען שימור זיכרון השואה"
ראש המועצה המקומית שהם
מר איתן פטיגרו
"ברכות לרגל סיום הקורס הראשון של מיזם "בגוף ראשון", לאור הצלחתו הגדולה וחשיבותו הרבה שלא תסולא בפז...לאור הצלחת הקורס, אני שמח לבשר על כוונתנו לפתוח בשנה הבאה קורס נוסף, שיאפשר למתנדבים נוספים להשתתף במיזם חשוב זה"
ראש עיריית קריית אונו
מר ישראל גל
"גאה לראותכם כחלוצי המתנדבים בפרויקט שגרירי זיכרון לסיפורי השואה בקריית אונו. לקחתם על עצמכם מחויבות אישית להעביר הלאה את המשימה החשובה ביותר – לשמר את זיכרון השואה ולא לשכוח. להעביר הלאה לדורות הבאים את העדויות של שורדי ושורדות השואה שהולכים ומתמעטים"
שגרירי הזיכרון משתפים
ורד בן ארצי
"אני מספרת שנים, אבל הפעם, במסגרת המיזם החברתי "בגוף ראשון", גיליתי את עוצמת החוויה וההתרגשות בלהיות דידי הקטנה והאמיצה, ילדה בת 7 שאיבדה בערב אחד את אביה וילדותה"
מרדכי אילון
"באתי לקורס מתחושת שליחות והייתי בטוח שאספר את הסיפור המשפחתי בגוף שלישי! לאחר כמה מפגשים, תוך כדי תרגול וצפיה בחברים לקבוצה, הבנתי שהרעיון לספר בגוף ראשון עוזר לי להיכנס לדמות וגם מפעיל אצלי רגשות שקודם לא היו לי"
פרידה הון
"הקורס אפשר לי לעשות תיקון "לעוול כביכול שגרמתי לאמא" בכך שלא הקשבתי לסיפור שלה כל השנים. כתוצאה מהקורס אני יכולה היום ובשנים הבאות לדבר ולספר את סיפורה של אמא בפני קהלים שונים"
דנה ארמא
"הקורס הפך לחוויה משנת חיים. למדנו איך להתחיל, איך לחקור איך לספר. כך הגענו למצב שבו אנשים כמוני וכמוך, שנבוכים לעמוד מול קהל, שממלמלים את סיפורם, ששוכחים חלקים - מתמידים וחוזרים ומספרים סיפורים אנושיים וקורעי לב. והקהל? שבוי בקסם של ההיסטוריה שמתעוררת מול עיניהם ברגישות ובאהבה אין קץ. התרגשנו עם אחרים, דמענו עם גיבורינו ובעיקר – אזרנו אומץ כי הבנו שהמטרה הקדושה חשובה מהאגו שלנו. ברגע שהשורד הגיבור שלנו חי מחדש ומעלה את סיפורו דרכנו, כבר לא שופטים אותנו על ביצוע, על ששכחנו משפט או סצנה, על הדמעות שזולגות. זה כבר לא הסיפור שלי, זו סבתא שלי שמספרת".
מלכה אמיתי
– "זו פעם ראשונה שאני עושה סדר בסיפור בצורה מעמיקה ומגלה הרבה דברים מרגשים... עצם העובדה שאני מספרת לפני כולם את הסיפור, עצם העובדה שאני ללא פחד עומדת לפני כולם... עבורי זה ניצחון...אני מרגישה שזה כבוד ענק שאני עושה למען אבי. אין דבר חשוב מאשר לספר את סיפור השורדים..."
רונית ולגרין
"הגעתי לקורס סקרנית בתקווה ללמוד לספר את הסיפור של אמא. קבלתי בקורס חוויה חד פעמית, יכולת לעמוד ולספר, והיכרות עם קבוצת אנשים מעצימה ומרגשת. שמחה ומודה לדודי שמאפשר לחלום שלי להתגשם, ולקבוצת האנשים שידעו לתמוך כשצריך, ולהיות איתי בתהליך שעברנו ביחד"
איציק קורן
"אבא שלי שתק שתיקה רועמת. ....ולמרות שאני מספר את סיפורו, כל שאני יודע, נאמר על ידי אחרים ולא מפיו. הרגע הראשון בו הבנתי והפנמתי שאני לא יודע, היה לצערי שנים לאחר מותו - כשהתבקשתי לעשות עבודת שורשים עם בתי הבכורה. אני חושב שכל אחד מאיתנו... מרגיש שליחות - וטוב שכך"
נילי איזנברג
– "...זה היה מסע משנה חיים! תם ונשלם שלב הקורס. מכאן מתחילה המשימה העיקרית – לספר את הסיפור לדורות הבאים. תודה ענקית לדודי שיצר והדליק את מדורת השבט והצית אש בלבבות ותודה לכם שותפיי למסע"
דב פניני
"ראיתי בקורס הזה הזדמנות להשלים את הידע על הסיפור של אמא ולקבל את היכולות להיות לה שגריר של זיכרון. אם אמא היתה חיה ורואה אותי מספר את סיפורה בגוף ראשון, היא היתה גאה בי ובוכה מן הסתם..."
