נולדתי בשנת 1924 בעיירה קוינסק – פולין, מרחק 120 קילומטרים מהבירה ורשה. אבי היה רופא שיניים ומוכר מאוד, גרנו במרכז העיירה, והמרפאה הייתה בבית. כלכלית היינו מסודרים.
שהייתי בת 11 נפטרה אמי. לאחר כשנה אבי התחתן בשנית עם שרה, ונולדה אחותי החורגת הנקה. אחי ניסה להתקבל ללימודי רפואה בעיר לודז’ הסמוכה, אך נידחה בגלל היותו יהודי. אבא שלח אותו ללמוד רפואה במוסקבה וכך הוא ניצל. אני הצטיינתי בלימודים ולכן התקבלתי לבית ספר פרטי שהכניס בשעריו מעט מאוד יהודים.
ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. העיירה שלנו נכבשה ב- 6 לספטמבר, והגרמנים השתלטו על העיירה. ב- 9 לחודש אספו את כל ילדי בית הספר, והעמידו אותנו בצדי הרחוב הראשי. היטלר הגיע לביקור. הוא נסע ברכב פתוח ונפנף לכל עבר. לפתע נעצר לידי ודיבר בגרמנית עם חייל שעמד שם. ראיתי את היטלר במו עיניי כמטר ממני.
ב- 10 לחודש מארב של פולנים הרגו 4 חיילים גרמנים, ביניהם גנרל. הגרמנים החליטו לקבור את החיילים בגינה מול ביתנו. אספו לשם יהודים בכדי לחפור את הקברים. כשסיימו לחפור טבח בהם קצין גרמני והרג את כולם – 22 יהודים. באותו ערב ראיתי דרך החלון את בית הכנסת הגדול והעתיק, שהיה עשוי מעץ, נשרף.
חיי העיירה התנהלו בצל הכיבוש הגרמני עד מחצית שנת 1941. אז הכניסו לגטו את 9000 יהודי העיירה ויהודים נוספים שגרו בסביבתה מהסביבה. החיים בגטו היו איומים – צפיפות, רעב, מחלות, מוות ברחובות. במחצית 1942 נפטר אבי. אז החלו השמועות שמפנים את הגטו למקומות נוראיים. עם מסמכים מזויפים, כסף שהשאיר לנו אבי, ובעזרת חבריו, ברחנו לוורשה בכדי למצוא עבודה. כחודש לאחר מכן פינו את הגטו, והיהודים נשלחו לטרבלינקה להשמדה.
מוורשה עזבו שרה והנקה לעיירה סטרחוביצה, שם גרה מריה שהציעה לנו עזרה. נותרתי בוורשה לבדי. אחרי זמן עצרו אותי שוטרים פולנים, ולקחו את המסמכים שלי. החלטתי להצטרף לשרה והנקה. בדרך עצרו אותי מספר פעמים אך הצלחתי להשתחרר בדרכים שונות.
מריה שיכנה אותי אצל אחותה דיונה ואמא שלה, שם גרתי בחשאי ובפחד. הצלחתי לשרוד את הלשנות השכנים, לחיות ביער ולהילחם יחד עם הפרטיזנים, עד השחרור על ידי הרוסים .
אחרי המלחמה חזרתי לביקור בקוינסק, העיירה שלי. לא נשאר זכר לחיי היהודים: בית הקברות נחרש, המצבות הפכו חומר לבניין, בתי הכנסת הפכו לחנויות, למעטים ששרדו לא נתנו לחזור לביתם. זרקו אותנו לרחוב.
החלטתי להישאר בפולין, עברתי לעיר לודז’, סיימתי דוקטורט בחוג לכימיה והייתי מרצה. נולד לי בן, וחיי היו רגילים, למרות שמעת לעת היו גלים אנטישמיים. בשנת 1976 החליטה ממשלת פולין שהיהודים חייבים לחתום על מכתב “נאמנות” לשלטון . החלטתי לעזוב יחד עם משפחתי לארצות הברית, ושם עבדתי כמרצה לכימיה.
מריה, דיונה ואמן קיבלו אות חסידי אומות העולם על שהצילו אותנו תוך סיכון חייהן.
להזמנת סיפור אנא מלא את הפרטים ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
אם נכנסת לדף הזה, כנראה שזיכרון השואה קרוב לליבך ונשמח לראותך בקהילת השגרירים והשגרירות שלנו. תהליך ההכשרה מתחיל בקורס ייחודי שמתנהל כסדנאות בסגנון כיתת אומן ובו ניתנים למשתתפים כלים לאיסוף חומרים ועדויות, לבניית הסיפור ולהצגתו בגוף ראשון. את הקורסים מלווים בהנחיה והדרכה שרון אלכסנדר ואסתי זקהיים - שחקנים וותיקים ומוכרים מהתיאטרון והקולנוע. ובנוסף, עורכות ספרותיות שמסייעות בבניית הסיפור.
ההכשרה והליווי של העמותה ממשיכים גם לאחר הקורס.
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
השותפים שלנו
רוצה לקבל פרטים על ההכשרה שעומד להיפתח בקרוב או על העברת קורס הכשרה בחברה או בארגון? כל מה שנדרש הוא למלא את הטופס ואנחנו ניצור איתך קשר בהקדם.
שותפים וממליצים
נשיא המדינה
מר יצחק הרצוג
"במציאות המצערת שבה מדי שנה הולך ופוחת מספרם של שורדות ושורדי השואה החיים בינינו, גובר הצורך בשימור סיפוריהם האישיים ובהנחלתו של הזיכרון שהם נושאים עמם – לדורות קדימה. לנוכח זאת, המיזם שבחרתם לקדם במטרה להשמיע את סיפורם של השורדים ולהנציח את הזיכרון, הוא בעיניי יוזמה מקורית, מרגשת וחושבה מעין כמוה"
ראש המועצה האיזורית ברנר
מר דורון שידלוב
"התרגשנו לפגוש את חלקכם בימים אלו באירועים קהילתיים לסיפורי השואה בבתי הספר, בזיכרון בסלון ובקהילה. כל אחד בדרכו המיוחדת להעברת סיפורי העדות הלאה...אנו שואפים לקיים מחזור נוסף של הקורס במועצתנו ולהתמיד ולפעול למען שימור זיכרון השואה"
ראש המועצה המקומית שהם
מר איתן פטיגרו
"ברכות לרגל סיום הקורס הראשון של מיזם "בגוף ראשון", לאור הצלחתו הגדולה וחשיבותו הרבה שלא תסולא בפז...לאור הצלחת הקורס, אני שמח לבשר על כוונתנו לפתוח בשנה הבאה קורס נוסף, שיאפשר למתנדבים נוספים להשתתף במיזם חשוב זה"
ראש עיריית קריית אונו
מר ישראל גל
"גאה לראותכם כחלוצי המתנדבים בפרויקט שגרירי זיכרון לסיפורי השואה בקריית אונו. לקחתם על עצמכם מחויבות אישית להעביר הלאה את המשימה החשובה ביותר – לשמר את זיכרון השואה ולא לשכוח. להעביר הלאה לדורות הבאים את העדויות של שורדי ושורדות השואה שהולכים ומתמעטים"
שגרירי הזיכרון משתפים
ורד בן ארצי
"אני מספרת שנים, אבל הפעם, במסגרת המיזם החברתי "בגוף ראשון", גיליתי את עוצמת החוויה וההתרגשות בלהיות דידי הקטנה והאמיצה, ילדה בת 7 שאיבדה בערב אחד את אביה וילדותה"
מרדכי אילון
"באתי לקורס מתחושת שליחות והייתי בטוח שאספר את הסיפור המשפחתי בגוף שלישי! לאחר כמה מפגשים, תוך כדי תרגול וצפיה בחברים לקבוצה, הבנתי שהרעיון לספר בגוף ראשון עוזר לי להיכנס לדמות וגם מפעיל אצלי רגשות שקודם לא היו לי"
פרידה הון
"הקורס אפשר לי לעשות תיקון "לעוול כביכול שגרמתי לאמא" בכך שלא הקשבתי לסיפור שלה כל השנים. כתוצאה מהקורס אני יכולה היום ובשנים הבאות לדבר ולספר את סיפורה של אמא בפני קהלים שונים"
דנה ארמא
"הקורס הפך לחוויה משנת חיים. למדנו איך להתחיל, איך לחקור איך לספר. כך הגענו למצב שבו אנשים כמוני וכמוך, שנבוכים לעמוד מול קהל, שממלמלים את סיפורם, ששוכחים חלקים - מתמידים וחוזרים ומספרים סיפורים אנושיים וקורעי לב. והקהל? שבוי בקסם של ההיסטוריה שמתעוררת מול עיניהם ברגישות ובאהבה אין קץ. התרגשנו עם אחרים, דמענו עם גיבורינו ובעיקר – אזרנו אומץ כי הבנו שהמטרה הקדושה חשובה מהאגו שלנו. ברגע שהשורד הגיבור שלנו חי מחדש ומעלה את סיפורו דרכנו, כבר לא שופטים אותנו על ביצוע, על ששכחנו משפט או סצנה, על הדמעות שזולגות. זה כבר לא הסיפור שלי, זו סבתא שלי שמספרת".
מלכה אמיתי
– "זו פעם ראשונה שאני עושה סדר בסיפור בצורה מעמיקה ומגלה הרבה דברים מרגשים... עצם העובדה שאני מספרת לפני כולם את הסיפור, עצם העובדה שאני ללא פחד עומדת לפני כולם... עבורי זה ניצחון...אני מרגישה שזה כבוד ענק שאני עושה למען אבי. אין דבר חשוב מאשר לספר את סיפור השורדים..."
רונית ולגרין
"הגעתי לקורס סקרנית בתקווה ללמוד לספר את הסיפור של אמא. קבלתי בקורס חוויה חד פעמית, יכולת לעמוד ולספר, והיכרות עם קבוצת אנשים מעצימה ומרגשת. שמחה ומודה לדודי שמאפשר לחלום שלי להתגשם, ולקבוצת האנשים שידעו לתמוך כשצריך, ולהיות איתי בתהליך שעברנו ביחד"
איציק קורן
"אבא שלי שתק שתיקה רועמת. ....ולמרות שאני מספר את סיפורו, כל שאני יודע, נאמר על ידי אחרים ולא מפיו. הרגע הראשון בו הבנתי והפנמתי שאני לא יודע, היה לצערי שנים לאחר מותו - כשהתבקשתי לעשות עבודת שורשים עם בתי הבכורה. אני חושב שכל אחד מאיתנו... מרגיש שליחות - וטוב שכך"
נילי איזנברג
– "...זה היה מסע משנה חיים! תם ונשלם שלב הקורס. מכאן מתחילה המשימה העיקרית – לספר את הסיפור לדורות הבאים. תודה ענקית לדודי שיצר והדליק את מדורת השבט והצית אש בלבבות ותודה לכם שותפיי למסע"
דב פניני
"ראיתי בקורס הזה הזדמנות להשלים את הידע על הסיפור של אמא ולקבל את היכולות להיות לה שגריר של זיכרון. אם אמא היתה חיה ורואה אותי מספר את סיפורה בגוף ראשון, היא היתה גאה בי ובוכה מן הסתם..."
